מקור נזיר י״ג
1 הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ — אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר ״אִם הָיָה בֶּן קַיָּימָא — הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה, וְאִם לָאו — הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה״.
2 חָזְרָה וְיָלְדָה — הֲרֵי זֶה נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר ״אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קַיָּימָא — הָרִאשׁוֹן חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה. וְאִם לָאו — הָרִאשׁוֹן נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה״.
3 גְּמָ׳ הַאי מַאי לְמֵימְרָא? מִשּׁוּם סֵיפָא: בַּת, טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס — אֵינוֹ נָזִיר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״לִכְשֶׁאֶבָּנֶה״ הוּא דְּקָאָמַר, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא.
4 וְאִם אָמַר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד כּוּ׳. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא וָלָד דְּמִיחֲשַׁב בֵּינֵי אִינָשֵׁי בָּעִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן.
5 הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ — אֵינוֹ נָזִיר. מַאן קָתָנֵי לַהּ? רַבִּי יְהוּדָה דִּכְרִי הוּא.
6 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר ״אִם הָיָה בֶּן קַיָּימָא — הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה״. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא מֵרַב הוּנָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן״, וְהִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְחָזְרָה וְיָלְדָה, מַהוּ?
7 אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? הָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: סְפֵק נְזִירוּת לְהַחֲמִיר. וְאֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: סְפֵק נְזִירוּת לְהָקֵל. מַאי: קָדוֹשׁ, אוֹ לָא קָדוֹשׁ?
8 מַאי נָפְקָא מִינַּהּ! לְגִיזָּתוֹ וְלַעֲבוֹד בּוֹ. תֵּיקוּ.
9 בְּעָא מִינֵּיהּ בֶּן רְחוּמִי מֵאַבָּיֵי: ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וְעָלַי״, מַהוּ? אַדִּיבּוּרֵיהּ מַשְׁמַע, אוֹ אַגּוּפֵיהּ מַשְׁמַע?
10 אִם תִּמְצֵי לוֹמַר אַגּוּפֵיהּ מַשְׁמַע, אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״, מַהוּ? אַנַּפְשֵׁיהּ קָאָמַר, אוֹ דִילְמָא הָכִי קָאָמַר: רָחֵימְנָא לָךְ כְּווֹתָיךְ. אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, כֹּל בְּאַנְפֵּיהּ
11 כְּסִיפָא לֵיהּ מִילְּתָא, אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִפְלוֹנִי בֵּן״, וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אַנַּפְשֵׁיהּ קָאָמַר, אוֹ דִילְמָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: רָחֵימְנָא לֵיהּ כְּווֹתָיךְ. תִּיבְּעֵי.
12 מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר, וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן״, הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן — מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. ״הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן, וְנָזִיר״, הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵּן — מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ, וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ.
13 גְּמָ׳ בָּעֵי רָבָא: אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר לְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם, וּמֵעַכְשָׁיו מֵאָה יוֹם״, מַהוּ? כֵּיוָן דְּהָלֵין מְאָה בְּעֶשְׂרִין לָא שָׁלְמִין — לָא חָיְילִין, אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ גִּידּוּל שֵׂעָר לְבַסּוֹף — חָיְילִין.
14 וְתִיבְּעֵי לֵיהּ נְזִירוּת מוּעֶטֶת! חֲדָא מִגּוֹ חֲדָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ:
פירוש ביאור שטיינזלץ על נזיר י״ג
1 הפילה אשתו — אינו נזיר, שהרי "ולד" אמר והתכוון לוולד גמור. ר' שמעון אומר: הואיל ויש ספק בדבר, אם היה אותו הוולד שהפילה בן קיימא מצד עצמו ומחמת סיבה אחרת הפילתו אמו, או שהיה נפל מצד עצמו, לכן, אין הנודר נפטר בוודאות מחובת נזירותו. ומה יעשה איפוא? — יאמר כך "אם היה הנפל הזה בעצם בן קיימא מבחינת התפתחותו, אלא תאונה היא שאירעה לו — הרי אני נזיר חובה כפי שנדרתי, ואם לאו לא — הרי אני נזיר נדבה", ונוהג בנזירות מכל מקום.
2 ומחלוקת נוספת במשנתנו: חזרה אשתו וילדה — הרי זה נזיר, שאז חל עליו הנדר לשיטת סתם משנתנו. ר' שמעון אומר לשיטתו: במקרה שכזה יחזור ויקבל עליו נזירות נוספת ויאמר "אם היה הוולד הראשון בן קיימא — הנזירות על הוולד הראשון היתה נזירות חובה, וזו שאני נודר כעת היא נזירות נדבה. ואם לאו לא, שלא היה בן קיימא — הנזירות על הראשון היתה נזירות נדבה, וזו נזירות חובה".
3 א גמרא על האמור במשנה שאם נדר שיהיה נזיר לכשיוולד לו בן ונולד לו בן — הרי הוא נזיר, שואלים: האי מאי למימרא זה מה בא לומר? מובן מאליו שכן הוא! ומשיבים: משום סיפא סופה של אותה הלכה נאמר הדבר, שאם נולדו לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — אינו נזיר. ותוהים: גם זה פשיטא פשוט, שהרי "בן" אמר! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כשאמר "כשיהיה לי בן" — לא התכוון לבן ממש, אלא "לכשאבנה" הוא דקאמר הוא שאמר וכוונתו היתה לכל ילד שיוולד לו, ואף אלו בכלל דבריו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא התכוון אלא לבן.
4 ב עוד שנינו במשנה "ואם אמר כשיהיה לי ולד" כו' — הרי אף בת, טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה. ותוהים: פשיטא פשוט שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר דווקא ולד דמיחשב ביני אינשי בעינן ולד הנחשב בין האנשים אנו צריכים, שזאת היתה כוונתו כשנדר, ולכן אלה אינם נחשבים, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא.
5 ג שנינו במשנה: "הפילה אשתו — אינו נזיר", אף שכדברי ר' שמעון יש צד ספק בדבר. ומבררים: מאן קתני לה לשיטת מי שנה אותה? ומשיבים: שיטת ר' יהודה בענין כרי ערימת תבואה הוא. שמי שנדר נזירות על מנת שיש בכרי כמות מסויימת של תבואה, ויש ספק אם אכן התקיים תנאו, מבואר שם שר' יהודה סבור שפוסקים להקל.
6 ד עוד שנינו במשנה שר' שמעון אומר: יאמר הנוזר: "אם וולד זה היה בן קיימא — הריני נזיר חובה, ואם לאו לא — הריני נזיר נדבה". ומביאים: בעא מיניה שאל אותו ר' אבא מרב הונא: אם אמר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" והפילה אשתו, והפריש קרבן לנזירותו ולא הקריבו, וחזרה אשתו וילדה בן, מהו דינו של אותו קרבן שהפריש?
7 ושואלים: אליבא דמאן לפי שיטת מי שאלה זו של ר' אבא? אי אליבא אם לפי שיטתו של ר' שמעון, מאי תיבעי ליה מה נסתפק לו? הא הרי אמר ר' שמעון: ספק נזירות להחמיר, ואף כאן, מספק שמא הוולד שהפילה היה בר קיימא, צריך להפריש קרבן מיד לאחר שהפילה, ואפילו אם לא ילדה אחרי כן בן שלם. ואלא תאמר שהשאלה היתה אליבא לפי שיטת ר' יהודה שאמר ספק נזירות להקל, וזו היא עצם השאלה: מאי מה יהא הדין, האם כבר קדוש הקרבן ואין צריך להקדישו שוב, או לא קדוש ועליו להקדישו עכשיו מחדש?
8 ושואלים: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה להלכה, שהרי ודאי עתה חלה עליו נזירות וחייב הוא בקרבן! ומשיבים: השאלה היתה לגיזתו ולעבוד בו, שאם הוא כבר קדוש משעה שהקדישו בתחילה — אסור לגזוז את צמרו ולעבוד בו, כבכל בהמת קדשים. ואם עדיין אינו קדוש מותר הדבר. שאלה זו לא נפתרה, ולכן תיקו תעמוד במקומה.
9 ה ובענין שעוסקת בו משנתנו, בנזירות שאדם מקבל על עצמו לכשיהיה לו בן, בעא מיניה שאל אותו החכם בן רחומי מאביי: אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לי בן" ושמע אותו חבירו ואמר "ועלי" מהו דינו של השני, מה היתה כוונתו באמירת "ועלי"? האם אדיבורה על דיבורו של הראשון משמע, שכוונתו לקבל על עצמו נזירות, כשיהיה אף לחבירו בן, או אגופיה על עצמו משמע, שכוונתו לקבל על עצמו נזירות כשיהיה לו עצמו בן?
10 ומוסיפים עוד על השאלה: גם אם תמצי תרצה לומר ש"עלי" אגופיה על עצמו משמע, אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לי בן" ושמע חבירו ואמר "ואני" מהו, מה היתה כוונתו של השני באמירה זו? האם אף כאן נפרש שאנפשיה קאמר על עצמו הוא אומר וכוונתו לומר: אהיה נזיר כשיהיה לי עצמי בן, או דילמא הכי קאמר שמא כך הוא אומר: רחימנא לך כותיך אוהב אני אותך כמוך, שגם אני שמח כשיהיה לך בן כמו שאתה תשמח בו, ואף אני אהיה נזיר כשיוולד לך בן. אם תמצי תרצה לומר, שכל דבר שהוא אומר לחבירו באנפיה בפניו
11 כסיפא ליה מילתא מבייש אותו, את הראשון, הדבר, שאין חבירו שותף לשמחתו שלו, וחושב הוא על הולדת בנו שלו, ולכן יש לומר שהשני התכוון באומרו "ואני" ללידת בנו של הראשון, יש מקום לשאול: אם אמר אדם "הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן" ושמע חבירו ואמר "ואני", מהו? מי אמרינן האם אנו אומרים שכיון שנדר השני שלא בפניו של אותו פלוני חבירו המצפה לבן, אנפשיה קאמר על עצמו הוא אומר כשאמר "ואני" ורצונו לומר כשיוולד לו עצמו בן יהא נזיר, או דילמא הכי קאמר ליה שמא כך הוא אומר לו השני לראשון, שזו היתה כוונתו כשאמר "ואני": רחימנא ליה כוותיך אוהב אני אותו פלוני כמותך וכשיהא לאותו פלוני בן אהיה גם אני נזיר. לשאלה זו, כמו לשאלות הקודמות, לא נמצאה תשובה, והרי עדיין תיבעי תישאל השאלה.
12 א משנה אמר אדם "הריני מקבל עלי עתה להיות נזיר, וגם אני מקבל על עצמי להיות נזיר כשיהיה לי בן", התחיל מונה את שלו, כלומר, את נדר הנזירות שנדר תחילה, ואחר כך בתוך זמן נזירותו נולד לו בן — משלים את נדר הנזירות שלו ואחר כך מונה מתחילתו את נדר הנזירות שקיבל בשל בנו. אבל אם אמר "הריני נזיר כשיהיה לי בן, וגם הריני נזיר", אם התחיל מונה את שלו ואחר כך בתוך זמן נזירותו זו נולד לו בן — מניח את הנזירות שלו ומונה את של בנו שהרי הנדר על בנו קדם, ואחר כך משלים את הנזירות שלו.
13 ב גמרא בעקבות האמור במשנה בעי שאל רבא: אמר "הריני נזיר נזירות רגילה של שלושים יום לאחר עשרים יום, וכן הריני נזיר מעכשיו מאה יום", מהו הדין? מן הצד האחד, כיון דהלין שאלה מאה הימים של הנזירות "מעכשיו" בתוך עשרין הימים הראשונים לא שלמין מושלמים — לא חיילין חלים עליו כלל ימי הנזירות עד לאחר עשרים יום, או דילמא שמא אף אם הוא מפסיק בנזירות אחרת, כיון דאית ליה שיש לו שלושים יום של גידול שער לבסוף, שהרי נותרו לו עוד שמונים ימים לנזירות זו לאחר שימנה את הנזירות השניה, נאמר שחיילין חלים עליו מעכשיו ימי הנזירות הארוכה, וימנה עשרים יום, ואחר כך ימנה את הנזירות השניה שהיא בת שלושים יום, ואחר כך יגלח, וישלים עוד שמונים יום לנזירות הארוכה.
14 ושואלים: ותיבעי ליה ושתישאל לו לרבא השאלה בנזירות מועטת, לאו דווקא במאה ימים אלא בנזירות סתם, באופן שלא ייוותרו לו שלושים יום מן הנזירות הראשונה לאחר שישלים את השניה! ומשיבים: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה אחת מתוך אחת נשאלה לו, כלומר, שאלתו זו של רבא נשאלה מתוך שאלה אחרת, ואף ממנה משתלשלת שאלה אחרת, והמבנה השלם של שאלה זו צריך להיות כך: